לפני המסע הייתה אדמה: "האגר, ארץ" מחזיר לסיפור העלייה את מה שנשאר מאחור
הערב יוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה סרטו החדש של שמואל ברו, המתחרה בתחרות הקולנוע הישראלי. במרכזו עומדת הכרעה שאינה נמדדת רק בכיוון התנועה, אלא במחיר העזיבה: יצחק, איכר יהודי מאתיופיה, נדרש לבחור בין כמיהה עתיקה לירושלים לבין משק, קרקע, משפחה ומעמד שנבנו לאורך שנים. מתוך המתח הזה עולה שאלה רחבה יותר על זיכרון ביתה ישראל: האם אפשר לספר עלייה במלואה בלי להביט גם בעולם שקדם לה.
היום, יום שלישי, 29 בספטמבר 2026, בשעה 18:30, יוקרן באולם רפפורט הסרט "האגר, ארץ". דרמה עלילתית בת 87 דקות המתרחשת בשנת 1973 בכפר גונדרוצ'מריאם. יצחק, בן 58, מנהל משק מצליח ואינו מוכן לנטוש במהירות עולם שהקים בעמל. שרה, אשתו, מבקשת לצאת עם שלושת ילדיהם לעבר ישראל דרך סודן. העימות ביניהם הופך חלום היסטורי להחלטה פרטית, שבה אמונה, אחריות, רכוש ופחד מן הבלתי ידוע נפגשים ברגע אחד.
הבחירה להציב במרכז דמות שיש לה מה להפסיד משנה את נקודת המבט. במשך שנים רבות סופר סיפור העלייה מאתיופיה בישראל דרך הצלה, קליטה, מצוקה, פערים והתמודדות. המסגרות הללו תיעדו פרקים ממשיים, אולם לעיתים השאירו בשוליים חיים שקדמו להגירה. אדם שהגיע לכאן כעולה היה קודם חקלאי, בעל בית, הורה, שכן, חבר קהילה ומי שהחזיק ידע, סמכות וקשר יומיומי לסביבתו.
האדמה, משום כך, חורגת מתפקיד תפאורה. שדה מעובד מגלם פרנסה, עצמאות, זיכרון משפחתי ויכולת להעניק עתיד לילדים. החלטה לעזוב אינה מסתכמת בהחלפת כתובת; היא חותכת מערכת של יחסים, הרגלים, ביטחון ושייכות. בנקודה הזאת נפתח מרחב מורכב יותר לשיחה על ציון, מפני שכמיהה דתית והיסטורית יכולה לחיות לצד זיקה עמוקה למקום שבו נבנו חיי אדם.
גם שם היצירה מקבל כאן משקל. "האגר", ארץ, מכוון את העין לא רק אל היעד המבוקש, אלא לקרקע שממנה יוצאים. כך משתנה השאלה ההיסטורית: כיצד הגיעו יהודי אתיופיה לישראל זו סוגיה אחת; מה נאלצו להותיר כדי לעשות זאת שאלה אחרת. הסטת המבט מן הדרך לנקודת המוצא מחזירה לזיכרון ממד מוחשי של אובדן, בחירה ואי ודאות.
דרמה, עם זאת, אינה מסמך ארכיוני. לפי תקציר הפסטיבל, העלילה ממוקמת בשנת 1973 ומתארת היערכות למסלול דרך סודן, בעוד שהיציאה המאורגנת והרחבה בנתיב זה מזוהה היסטורית משלהי שנות השבעים ובעשור שלאחר מכן. ההבחנה חשובה: היא מאפשרת לקרוא את הסרט כפרשנות אמנותית על זיכרון, בלי להפוך פרט עלילתי לעדות כרונולוגית.
מי קובע היכן מתחיל הסיפור
ברו כבר עסק במשפחה יוצאת אתיופיה בסרטו "זרובבל" משנת 2008, אך שם המצלמה פעלה מתוך ישראל. היצירה ההיא התמקדה בבית המתמודד עם מתחים חברתיים, פער בין דורות ושאלות של זהות ושייכות אחרי ההגירה. "האגר, ארץ" נע בכיוון ההפוך וחוזר אל הרגע שקדם לעזיבה. השינוי מעביר את מרכז הכובד מתוצאות העלייה לעבר התנאים שהפכו אותה להכרעה קשה.
שלוש השפות המופיעות ביצירה, אמהרית, עברית וערבית, אינן עניין טכני. כאשר לשון ילדותם של רבים מבני הדור הראשון נשמעת בלב סרט ישראלי המתחרה בפסטיבל מרכזי, הזיכרון מקבל צליל משלו. עבור צופים מבוגרים עשויה להיווצר תחושת היכרות; בעבור צעירים שנולדו כאן נפתחת אפשרות לפגוש עבר משפחתי דרך קול, קצב ודיאלוג, במקום הסבר חיצוני בלבד.
קולנוע אינו מחליף מחקר, עדות או ארכיון, אך יש לו יתרון אחר: הוא מסוגל להשיב לאירוע היסטורי תחושת אי ודאות שהייתה בו בזמן אמת. בדיעבד אנחנו מכירים את היעד, המחיר והתוצאה. הדמויות אינן יודעות זאת. מבחינתן העתיד פתוח, הסכנה ממשית וההחלטה עלולה לשנות הכול. כאן נוצרת אפשרות להבין הגירה לא רק כתהליך לאומי, אלא כרגע אנושי שנחתך לתוך חיי משפחה.
מכאן עולה שאלה רחבה יותר בנוגע לייצוג ביתה ישראל בתרבות הישראלית. המדד אינו כמה דמויות ממוצא אתיופי מופיעות על המסך, אלא מי קובע היכן מתחיל הסיפור ומה נחשב ראוי להיכלל בו. אם הנרטיב נפתח תמיד בנמל התעופה, במרכז הקליטה או במפגש עם מוסדות המדינה, חלק ניכר מן ההיסטוריה נשאר מחוץ לפריים. חקלאות, קניין, אמונה, סמכות, מחלוקת, עבודה וזיכרון הופכים אז לרקע במקום להיות חומר היסוד של העלילה.
לכן "האגר, ארץ" מעורר עניין עוד טרם ההכרעה האמנותית שתתברר בצפייה. עצם הבחירה להתחיל באתיופיה, אצל אדם שיש לו שדה, בית ומשפחה, משנה את סדר השאלות. כך העולה מופיע כבעל עבר מלא, ולא רק כמי שנקלט בישראל בעקבות מסעו. מכאן נפתחת קריאה אחרת בזיכרון העלייה: במקום נתיב חד ממדי לעבר יעד ידוע, מתקבלת הכרעה שנולדה מתוך חיים שלמים, קשר למרחב ואמונה בעתיד שעדיין לא קיבל צורה.
הנוסח בנוי כך שכל פסקה מבצעת תפקיד אחר: עלילה, מסגור היסטורי, נכסים וזהות, משמעות האדמה, שם הסרט, דיוק כרונולוגי, יצירת ברו, שפה, כוחו של קולנוע, שאלת הייצוג ולבסוף משמעות רחבה. אין צורך לחזור על רעיון כדי לחזק אותו.
