הסקסופון עונה לקסים: אבטה בריהון פותח לתפילה ביתה ישראלית מסלול חדש
קולות קסים, געז, סקסופון וג'אז עכשווי נפגשים באדיס קן, הפרויקט שבו אבטה בריהון מוציא תפילות עתיקות מן ההקשר הטקסי ומכניס אותן לאלבום חדש, לסיבוב אירופי ולבמה בבודפשט. מול קהל שאינו מכיר בהכרח את המקור, המסורת כבר אינה מוצגת כשריד; היא משנה צורה, צוברת הקשרים ונכנסת למחזור היצירה בהווה
באחת הרצועות נשמע פרט קטן שמחזיק סיפור רחב. הקלטת קסים שתיעד משה בר יהודה בתל אביב נכנסת ליצירה מודרנית, ואחריה מצטרפת רודי ביינסיי לצד הרביעייה. אין כאן מסמך ארכיוני, גם לא שחזור טקסי. צליל שנולד בעולם דתי עובר למסגרת הנשענת על אלתור, גרוב, בלוז והרמוניה עכשווית.
הערב, 3 באוקטובר, יעלה אבטה בריהון בבית המוזיקה של הונגריה בבודפשט. תחילת האירוע נקבעה לשעה 19:30 לפי הזמן המקומי, וגל דה פז תעלה באותה תוכנית לסולו נפרד. לצדו מנגנים רועי מור בפסנתר, דוד מיכאלי בקונטרבס, ניצן בירנבאום בתופים ובכלי הקשה. הסולן שר ומחזיק גם בסקסופוני טנור וסופרן.
שם ההרכב, אדיס קן, פירושו "יום חדש" באמהרית. המיזם הוקם ב־2018 ומחבר יצירות מקוריות עם תפילות שהועברו לאורך דורות, סולמות אתיופיים, מקצבים אפריקאיים וחופש ג'אזי. חלק מן הרפרטואר המקודש מושר בגֶעז, לשון ליטורגית עתיקה ששימשה בקהילת ביתה ישראל. ההגדרה הזאת חשובה משום שהיא מסיטה דיון ממוצאו של האמן אל תוכן ממשי הנוכח במוזיקה.
קל להפוך את הסיפור לעוד קלישאה על "מפגש תרבויות". זאת תהיה טעות. החיבור בין מוזיקה אתיופית לג'אז קיים עשרות שנים, ובריהון עצמו פועל בשדה הזה זמן רב. גם מולאטו אסטטקה הגדול ואמנים אחרים קדמו למסלול הנוכחי. החידוש נמצא במקום אחר: הכנסת מטען יהודי בעל תפקיד רוחני לתוך מערכת אמנותית המאפשרת פירוק, אלתור, תזוזה והרכבה מחדש.
בדיוק בנקודה הזאת מקבלת מורשת מעמד אחר. ארכיון מבקש להציל חומר מאובדן; יוצר מנסה לברר מה עוד אפשר לעשות בו. הראשון שואף לשמר צורה קיימת, ואילו השני מעניק לעצמו חופש לפרש, לעבד ולחדש. קהילה שאינה מתעדת עלולה לשכוח, אך תרבות שאוסרת מגע ביצירה שהתקבלה מן העבר מסתכנת בקיפאון.
קול עתיק בתוך מערכת חדשה
האלבום "אדיס קן" יצא ב־17 באפריל 2026 בחברת אוריג'ין רקורדס מסיאטל. הוא כולל 13 רצועות ונמשך מעט יותר משעה ועשר דקות. ברשימה מופיעים בין השאר "גשם", "אשרי האיש", "ירושלים", קטעים בעלי זיקה לתפילה ויצירות המבוססות על מקורות יהודיים. התיאור הרשמי מציב מסורות ליטורגיות אתיופיות לצד מקצבים פאן אפריקאיים ושפת אלתור בת זמננו.
גם מפת האולפנים מספרת משהו על הפרויקט. רוב החומר הוקלט באוגוסט 2021 באולפן נילנטו בגטבורג; שלוש רצועות נוספות נוצרו באולפני פלוטו בתל אביב; המיקס והמאסטרינג נעשו בניו יורק בידי דייב דרלינגטון. לפני ההפצה, מסורת בעלת שורשים אתיופיים ויהודיים כבר נעה דרך ישראל, שוודיה וארצות הברית. הגיאוגרפיה עצמה אינה הישג, אך חושפת מערך הפקה שאינו מקומי עוד.
התנועה הזאת איננה הוכחה אוטומטית לפריצה מסחרית, חשיבותה נמצאת במנגנון ההפצה. תוכן שבעבר היה תלוי בעיקר בטקס, בזיכרון קהילתי, במסגרת משפחתית או באירוע מקומי מקבל כעת חיים נוספים: הקלטה מקצועית, קטלוג בינלאומי, ביקורת מוזיקלית, שירותי סטרימינג וסיבוב הופעות באירופה. כך משתנה לא רק הקהל, אלא גם הדרך שבה היצירה יכולה לשרוד.
לכל מעבר כזה יש מחיר אפשרי. מאזין שאינו מכיר קסים, געז או את הרקע של ביתה ישראל עשוי לקלוט מנגינה יפה בלי להבין מה נשאה קודם לכן. כמ כן, תפילה מסוגלת להפוך לצבע מוזיקלי; טקסט מקודש עלול להישמע כאפקט קולי; הקשר היסטורי יכול להצטמצם למה שתעשיית התרבות מכנה "צליל אתני". הצלחה אמנותית אינה מבטלת סיכון זה, אלא מחייבת מודעות אליו.
אצל בריהון נקודת הפתיחה שונה ממפיק חיצוני שמוצא דגימה אנונימית בארכיון. מדובר ביוצר שנולד באדיס אבבה, למד מוזיקה בעיר, ניגן בתזמורת הצבאית ובתיאטרון הלאומי, עבד עם מחמוד אחמד ומולאטו אסטטקה, ולאחר מכן הצטרף למשפחתו בישראל ב־1999. מסורות אתיופיות, יהודיות וג'אז אינן תוספות שיווקיות מאוחרות לקריירה שלו; המתח ביניהן מלווה את עבודתו לאורך שנים.
השייכות הזאת לא מעניקה חסינות מביקורת. היא כן משנה את השאלה. במקום לברר רק אם נעשה שימוש מותר במקור, אפשר לבחון כיצד אדם הנושא אותו בתוך הביוגרפיה שלו בוחר לעבדו. כאן המחלוקת המעניינת חורגת מ"אותנטי" מול "מודרני" ומגיעה לשתי תפיסות לגבי המשך: אחת מבקשת לשמר צורה קיימת, האחרת מניחה שמסורת נשארת חיה דווקא כאשר ניתן לה לעבור טרנספורמציה.
מן השוליים אל הגדרה חדשה של המרכז
בישראל נהוג במשך שנים לתאר תרבות של יוצאי אתיופיה באמצעות הפועל "לשלב". המונח נשמע חיובי, אבל מסתתרת בתוכו הנחה: המרכז כבר קיים, גבולותיו מוגדרים, ומישהו מבחוץ מוזמן להיכנס. אדיס קן מאפשר להפוך את נקודת המבט. חומר יהודי אתיופי אינו מוכרח לבקש מקום בתוך ישראליות מוכנה מראש; הוא יכול להשתתף בקביעה מחודשת לגבי תוכן המרחב הזה.
הקונצרט בבודפשט הופך את המהלך למוחשי. בית המוזיקה ההונגרי מציג באותו ערב שתי יצירות ישראליות שונות, ואילו תיאור האירוע מדגיש שהרפרטואר של בריהון נשען על שירים, תפילות ומנגינות רוחניות שהועברו במשך דורות בקהילות אתיופיות ויהודיות. כך חומר המזוהה עם קבוצה מסוימת נראה כלפי חוץ כחלק מן היצירה הישראלית שמוצגת בפני קהל אירופי.
יש כאן הזדמנות, אך גם מתח שראוי לא לטשטש. אימוץ מורשת קהילה יהודית אל תוך ייצוג לאומי מסוגל להרחיב סיפור משותף; באותה מידה המהלך עלול להפוך שונות מורכבת לסמל נוח של גיוון. ההבדל ניכר בתוצאה שנותרה מן המקור אחרי כניסת הבמה, השיווק והקהל החדש לתמונה. זהו מבחן תוכני, רחוק מיחצנות.
המוזיקה עצמה מציעה תשובה חלקית. באדיס קן התפילות אינן עומדות לבדן כדי להוכיח אותנטיות, גם והג'אז אינו משמש עטיפה שנועדה להפוך אותן לעיכול קל. רבות מן היצירות מתחילות ברעיונות של בריהון המבוססים על סולמות אתיופיים, ולאחר מכן עוברות פיתוח ועיבוד משותף, לעיתים עד שינוי עמוק. כמה טקסטים מגיעים מהמסורת היהודית, ולכן מנגנון העבודה חשוב לא פחות מהתוצאה.
הפרט הזה מעביר את הדיון משאלת המוצא אל תהליך היצירה. אין כאן שני גושים סגורים, "עתיק" מול "חדש", שמודבקים זה לזה. רעיון מגיע ממקור אחד, פוגש הרמוניה אחרת, עובר בידי כמה נגנים וחוזר בצורה שלא הייתה קיימת קודם. כך פועלת תרבות חיה: לא באמצעות העתקה מושלמת, אלא דרך שינוי שממשיך לשאת זיכרון.
ממורשת מוגנת לחומר יצירה
עבור דור שנולד בישראל, ההבחנה הזאת עשויה להיות משמעותית במיוחד. מורשת מוצגת לעיתים כצו: לזכור, לכבד, לא לשכוח. כל אלה חשובים, אך חובה לבדה איננה מנוע יצירתי חזק. אדם יכול להעריך שיר של סבו בלי להרגיש שהוא שייך לחייו. ברגע שהחומר מקבל אפשרות להשתנות, היחסים עמו נעשים פחות טקסיים ויותר אישיים.
כאשר היסוד הזה נכנס להרכב ג'אז, מקבל עיבוד חדש ומגיע לבמה רחוקה, האפשרות מתרחבת. צעיר אינו נדרש להעדיף את הבית שבו גדלו הוריו על פני המוזיקה שהוא שומע כיום. אפשר לקחת רכיב שהגיע מן העבר ולהשתמש בו כדי לומר משהו בהווה, בלי להפוך אותו לתלבושת או למבחן נאמנות. זו כבר אינה רק ירושה; זהו חומר עבודה.
גם הקהל בבודפשט לא חייב להבין הכול. אדם עשוי להגיע בגלל סקסופון ולפגוש בפעם הראשונה צליל שנולד בעולם הרוחני של יהודי אתיופיה. הוא ייצא מן האולם בלי להפוך למומחה בביתה ישראל, ואין סיבה לצפות לכך. תפקיד היצירה אינו להחליף היסטוריון; לפעמים די בכך שהיא יוצרת סקרנות במקום שבו קודם היה חוסר ידיעה.
זה אולי החידוש המדויק ביותר באדיס קן. עצם המפגש בין אתיופיה לג'אז מוכר כבר; הבטחת הצלה למורשת תהיה מוגזמת, וסיפור נוח על ישן שפוגש הווה יחמיץ את העיקר. הפרויקט בוחן מה קורה כאשר חומר מקודש מקבל רשות לנוע דרך הקשרים, ארצות, כלים ואנשים, ועדיין משאיר סימנים ברורים למקום שממנו בא. התוצאה אינה פתרון, אלא מרחב פעולה.
הערב בבודפשט המבחן הזה עובר מן האלבום אל הבמה. קולות קסים שהוקלטו בתל אביב, סולמות אתיופיים, פסנתר, קונטרבס, תופים וסקסופון יתקיימו בתוך אותו מרחב מוזיקלי. אם יש כאן אמירה רחבה יותר, אין פירושה שמורשת שורדת מפני ששומרים עליה ללא שינוי. לפעמים ההמשך מתאפשר דווקא משום שמישהו מעז לעשות איתה דבר חדש.
