המרד נגד השכחה: מאקסום ועד הקרב הגורלי על קולה של ביתה ישראל

יש משהו כמעט מתעתע בניסיון למתוח קו אחד בין חצרות המלכות של אקסום העתיקה, אש המרד שהציתה את המהפכה בהאיטי והמאבק הארוך נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. המחשבה ההיסטורית המודרנית, זו שחולקה בקפידה לקטלוגים, הרגילה אותנו למדר את העבר. לכל תקופה יש גבול ולממלכה יש מדף לא בהכרח עוצבו על ידי הבעלים עצמם. אך התערוכה החדשה שנפתחה הערב במטה אונסק"ו בפריז מסרבת לציית לחלוקה הזו. מתוך אירופה היא מבקשת להעמיד מחדש את אפריקה לא כיבשת פסיבית שאחרים בוחנים אותה במבט זר ופטרוני, אלא כמרחב שייצר בעצמו ממלכות, רשתות מסחר, ידע, רעיונות פוליטיים ותנועות ששינו התרבות המקומית והעולמית.

בתערוכה הזו, אפריקה ותפוצותיה נפרשות על פני רצף רחב של תנועת בני אדם, סחר, יצירה אינטלקטואלית והתנגדות פוליטית. אקסום ניצבת לצד טימבוקטו וזימבבואה הגדולה, ובהמשך אותו מסע מופיעות המהפכה בהאיטי, הפאן-אפריקאיות, תנועות העצמאות והמאבק באפרטהייד. המרחק הגיאוגרפי והזמן שחלף אינם מוחקים את ההבדלים ביניהם, אלא מאפשרים לראות תמונה רחבה יותר: יבשת ותפוצותיה כמקור למוסדות, לרעיונות ולכוחות שהשפעתם חרגה שוב ושוב מעבר לגבולות אפריקה עצמה.

אקסום, כמובן, מעולם לא המתינה להכרה פריזאית כדי לעמוד על גדולתה. כבר בעת העתיקה היא הייתה מרכז העצבים שחיברו את צפון קרן אפריקה אל הים האדום, דרום חצי האי ערב והעולם הים תיכוני. דרך נמל אדוליס זרמו נתיבי סחר בינלאומיים, והממלכה האקסומית הנפיקה מטבעות בזהב, בכסף ובברונזה, עדות לכלכלה מפותחת שהשתלבה ברשתות מסחר רחבות. כתובות מן התקופה השתמרו בגעז, ביוונית ובכתב דרום-ערבי קדום, עדות לעולם שבו לשונות, מסחר ושלטון נפגשו בצומת אחד. כשמחזירים את אקסום להקשר הרחב הזה, נשטף ממנה האבק האקזוטי שהונח עליה פעמים רבות מדי, והיא חוזרת להיות מה שהייתה באמת: מרכז העצבים של אפריקה העתיקה שחיברה  מערכות אזוריות ובינלאומיות.

המאבק על הארכיון: מי מחזיק בזכות לכתוב את העבר

מתחת לפני השטח של התערוכה פועמת יוזמה מחקרית בת יותר משישה עשורים: "ההיסטוריה הכללית של אפריקה" של אונסק"ו .היא באה לעולם ב-1964, בשעה שבה מדינות רבות ביבשת כבר השתחררו או היו בעיצומו של תהליך השתחררות מציפורני קולוניאלי, וביקשו לתבוע מחדש גם את הזכות לנסח את עברן. יותר מ-550 היסטוריונים ומומחים השתתפו לאורך השנים במפעל הזה, שמטרתו חרגה מאיסוף נתונים. הוא ביקש לבחון מחדש את עצם המבנה של הידע ההיסטורי, להרחיב את סוגי המקורות שעליהם נשענת ההיסטוריה של אפריקה, ולשלב לצד מסמכים כתובים גם ארכאולוגיה, מסורות בעל פה, בלשנות ומקורות שנוצרו בתוך החברות האפריקאיות עצמן.

כתיבת היסטוריה, בסופו של דבר, היא גם מאבק על נראות ושליט על נרטיב. חברות שהותירו אחריהן ארכיונים ממלכתיים, מוסדות דת רבי-עוצמה ומסורות כתב רציפות זכו בדרך כלל לנוכחות עשירה ומהימנה יותר בדפי ההיסטוריה. קהילות שחלק ניכר מדברי ימיהן נשמר במסורת בעל פה, בליטורגיה, בשפה, במנהגים ובזיכרון משפחתי הותירו לעיתים עקבות דלים ומטושטשים יותר בארכיון הכתוב, ולעיתים הופיעו בעיקר דרך תיאוריהם מעוותים ומסולפים של שליטים, כנסיות, נוסעים וחוקרים זרים. שינוי נקודת המבט אינו מוחק את המסמכים הישנים, אולם הוא דורש להעמיד לצדם מקורות נוספים ולשאול אילו חיים, קולות וגרסאות של העבר נותרו מחוץ לפריים או סולפו, וחובה לתקנם, או להעמיד ידע חלופי או מתחרה.

שעון החול של הזיכרון: קולה של קהילת ביתה ישראל

מתוך השאלה הזו נוצר חיבור עמוק אל ביתה ישראל. במפעל "ההיסטוריה הכללית של אפריקה" של אונסק"ו מופיעה הקהילה בתוך הדיון ההיסטורי בקרן אפריקה ובצפון אתיופיה, תחת הכינוי שהיה מקובל בחלק מן המחקר הישן, "פלאשה", ומזוהה במפורש עם יהודי אתיופיה. התערוכה בפריז עוסקת בסיפור הרחב של אפריקה ותפוצותיה, ואילו המפעל המחקרי שעליו היא נשענת מגיע גם אל ההיסטוריה של ביתה ישראל. בדיוק כאן מתחדדת אותה שאלה של זיכרון, מקור וקול: כיצד נכתבת ההיסטוריה של קהילה שחלקים מסיפורה מפוזרים בין כרוניקות, מחקרים, מסורות בעל פה, זיכרונות משפחתיים, כתבי יד וארכיונים באתיופיה, בישראל ובמקומות נוספים.

השאלה הזאת מקבלת משמעות דחופה במיוחד כשמביטים במה שיישאר לדורות הבאים בדברי ימיה של ביתה ישראל. ההיסטוריה שתיכתב  בעוד יובל שנים אודותיה תלויה במה שנדע לאסוף, לזהות ולהעביר כבר היום, ובעיקר בדרך שבה החומרים האלה ימשיכו לחיות בתוך הקהילה חיים ונושמים בבתי הספר או מוטמעים בדר המחר. ניגון ליטורגי שחוזר להישמע, שם של כפר שמקבל מחדש מקום על המפה, מלאכה שעוברת לידיים צעירות, תפילה שנלמדת וסיפור משפחתי שמגיע אל הדור הבא הופכים זיכרון למשהו פעיל חי וקיים. כך תרבות מתקיימת דרך שימוש, יצירה, לימוד והעברה בין דורות. הארכיון מקבל את מלוא משמעותו כשהחומרים שבתוכו שבים אל החיים, נכנסים לשפה, לאמנות, לחינוך ולמרחב הקהילתי. מכאן גם חשיבותה של השאלה מי יצר את המקורות שעליהם נשענת ההיסטוריה והתרבות של ביתה ישראל, ואילו קולות עדיין מחכים להיכנס אליה.

הדיון הזה קריטי משום שחלק משמעותי מן החומר הכתוב שעליו נשען המחקר המודרני של ביתה ישראל נוצר לאורך הדורות בידי גורמים שמחוץ לקהילה: כרוניקאים מלכותיים, אנשי כנסייה, נוסעים, מיסיונרים, חוקרים ופקידים. אלו מקורות בעלי משקל ולעיתים חשיבות שאין לה תחליף, אך הם מספרים את הסיפור מתוך נקודות המבט של מי שכתבו אותם. לצדם מתקיים עולם נוסף: הלשונות שבהן דיברו בני הקהילה, געז כלשון ליטורגית, מסורות דתיות, שמות של מקומות ומשפחות, מנהגים, זיכרונות בעל פה ועדויותיהם של בני הדורות שחוו את החיים באתיופיה ואת הדרכים השונות לישראל, ובהם גם מי שעברו את המסע הקשה דרך סודאן. כשהחומרים הללו נאספים ונארגים יחד, הם אינם רק "צבע מקומי" שמקשט היסטוריה קיימת. אלא הם מסוגלים לשנות את השאלות שההיסטוריה שואלת מלכתחילה.

וזהו, אולי, הגשר האיתן ביותר הנמתח בין אקסום למפעל של אונסק"ו. השאלה הגדולה מעולם לא הייתה רק אילו ממלכות שלטו בעבר, או איזה מאבק פוליטי שינה את המאה העשרים. השאלה היא גם שאלת הריבונות על הזיכרון. מי נותן שמות לדברים, קובע מה נחשב מקור, מחליט מה יישמר, לחלופין, מה ייוותר כאשר הדור שנושא את ההיסטוריה בגופו כבר לא יוכל למסור אותה בקולו. התערוכה בפריז מבקשת מן העולם להביט באפריקה מתוך מרכזי הכובד ההיסטוריים שלה עצמה. עבור ביתה ישראל, המשימה המקבילה ברורה: להבטיח שבתוך הסיפור הרחב של קרן אפריקה ואתיופיה יישמר גם קולה של הקהילה כשהיא מספרת, מפרשת ומתעדת את עצמה, ומעל לכול מבררת אילו ערכים להשאיר עמה בתור מצפן לניהול חיה ודרכה ואילו להשליך לתחום השכחה מותך בחירה מודעת, רצונית ומושכחת.