החודש הקצר של אתיופיה מקבל במה משלו
היום מסתיים פאגומה, החודש השלושה עשר והקצר בלוח האתיופי, ומחר תיפתח שנת 2019. דווקא בחמשת הימים שנשארים מחוץ למבנה הרגיל של השנה מתרחש דבר מעניין: הממשלה מעניקה לכל יום תוכן ציבורי משלו, פסטיבל תרבות מחבר בין מסורת, לבוש ומסחר. החודש הקצר הופך לרגע שבו אתיופיה בוחנת כיצד היא רוצה להציג את עצמה לקראת השנה הבאה
הלוח האתיופי מעניק לסוף השנה צורה שקשה למצוא בלוחות המוכרים לרוב העולם. שנים עשר החודשים הראשונים כוללים שלושים יום כל אחד, ואחריהם מגיע פאגומה, חודש של חמישה ימים בשנה רגילה ושישה בשנה מעוברת. השנה מסתיים החודש ב־10 בספטמבר, ולמחרת מתחילה שנת 2019 לפי הלוח האתיופי. המבנה הזה איננו קישוט תרבותי שמופיע רק בטקסים. הוא ממשיך לקבוע תאריכים, חגים ומחזורי שנה בחיי היום יום, ולכן המעבר אל השנה החדשה מתרחש בתוך מערכת זמן שחיה לצד הלוח הגרגוריאני ולא רק כזיכרון היסטורי שלו.
בשנים האחרונות קיבלו ימי פאגומה שכבה ציבורית נוספת. בתוכנית הרשמית לשנת 2018 בלוח האתיופי הוקדש כל אחד מחמשת הימים לנושא אחר, ובהם התקדמות, התחדשות, חוסן, אחדות או גיוון ולבסוף העתיד. היום האחרון, פאגומה 5, הוגדר כיום המחר. כך נוצר חיבור מעניין בין המבנה העתיק של השנה לבין שפה ציבורית עכשווית: הממשלה משתמשת בחמשת הימים הקצרים כדי לסכם הישגים, להציג יעדים ולמקם את תחילתה של שנה חדשה בתוך סיפור של התחדשות לאומית. זהו שימוש מוסדי מודרני בפאגומה, ולא מסורת עתיקה שיש לייחס לאוכלוסייה כולה.
המסורת יוצאת אל הבמה
במקביל לתוכנית הרשמית מתקיים השנה פסטיבל פאגומה, שבה חמישה ימי פעילות סביב תרבות, מוזיקה, ילדים, עסקים וזהות. ביום המסכם, 10 בספטמבר, כוללת התוכנית דיון בשימור זהות באמצעות פרקטיקות מסורתיות, תחרות של לבוש מסורתי ושיחות על תיירות. יום קודם הוקדש גם למפגש בין עסקים, יזמים וסוחרים ולשוק לקראת השנה החדשה. החיבור הזה אינו מלמד שפאגומה כולו הפך למסחרי או שכל קהילה באתיופיה חווה אותו באותו אופן. הוא כן מראה כיצד מארגנים בני זמננו משתמשים בחודש הקצר כמסגרת שמאפשרת למסורת להופיע במרחב ציבורי חדש, מול קהל, לצד עסקים ובתוך שיחה על הדרך שבה תרבות נשמרת ומוצגת.
דווקא כאן נדרשת הבחנה חשובה. אתיופיה מורכבת מקבוצות, שפות ומסורות רבות, ולכן ביטויים כמו "לבוש אתיופי מסורתי" או "תרבות אתיופית" אינם יכולים להחליף את שאלת המקור. בגד, מאכל, שיר או טקס עשויים להיות קשורים לאזור, לקהילה מסוימת או למסורת דתית מסוימת, גם כאשר הם מוצגים באירוע ארצי או אפריקאי רחב. נראות ציבורית יכולה להעניק למסורת קהל חדש, ואפילו מקור הכנסה ליוצרים ולבעלי מלאכה, אך היא אינה מבטלת את הצורך לומר מאין הגיע כל ביטוי תרבותי ומי נושא את הידע הקשור בו. שימור מתחיל לא רק בהצגה, כי אם גם בדיוק.
החודש שאינו זקוק לשלושים יום כדי להיות משמעותי
מחר תתחיל השנה האתיופית החדשה. אנקוטטש מזוהה במקורות אתיופיים עם המעבר מעונת הגשמים, התחדשות ומנהגים משפחתיים וציבוריים המשתנים בין מקומות וקהילות. פאגומה נמצא ממש לפניו, ולכן כוחו התרבותי אינו נובע ממספר האירועים הנדחסים בו. הוא מעניק לסוף השנה מרחב מובחן משלו. במקום שהשנה תסתיים ביום האחרון של חודש רגיל ותתחיל מיד מחדש, יש חמישה ימים שנושאים שם נפרד ומפרידים בין המחזורים.
אולי זו הסיבה העיקרית שפאגומה מתאים כל כך גם לפרשנות חדשה. הוא קצר מספיק כדי להרגיש חריג, אך מושרש מספיק כדי שאי אפשר להתייחס אליו כהמצאה של פסטיבל או של קמפיין ממשלתי. השנה אפשר לראות כמה שימושים מתקיימים סביבו בו זמנית: לוח שנה חי, מעבר אל חג, תוכנית לאומית, אירועי תרבות, במה למסורות ומרחב שבו מופיעים גם תיירות ועסקים. כל אחד מהם מספר סיפור אחר, ואין צורך לאחד אותם למסורת אחת כדי להבין את המשמעות.
בעולם שבו מערכות עבודה, טיסות, מסחר וטכנולוגיה מסדרות את רוב החיים סביב לוח בינלאומי אחיד, פאגומה מזכיר שזמן הוא גם עניין תרבותי. חברה אינה רק מספרת את עברה באמצעות ספרים, חפצים וטקסים. היא גם מחלקת את השנה, נותנת שמות לחודשים ומחליטה מתי מתחילה שנה חדשה. חמשת הימים הללו אולי הקצרים ביותר בלוח האתיופי, אבל דווקא משום שהם עומדים בפני עצמם הם חושפים דבר גדול יותר: גם הדרך שבה סופרים את הזמן יכולה להיות דרך לשאת זהות אל השנה הבאה.
